אז מה קרה לי?
קודם כל אקדים ואפתח בזה שכדורגל יכול להיות מאוד מעניין אם משחקים אותו מספיק מהר ועל כל המגרש... לא כמו בליגות אחרות שאני מכירה באיזה מקום נידח במזרח התיכון. יש לנו לאן לשאוף.
ולענינינו.
קולומביה לאורך רוב המשחק הייתה האנדרדוג המושלם. האנגלים באו עם סופר מוטיבציה והיה נראה שהם מכתיבים את הקצב ושולטים במשחק.
ואז, פתאום, ממש לפני הדקה ה-90, הרוח השתנתה. הקולומביאנים התחילו לשחק גם בחצי המגרש שלהם וברגע אחד ראו איך המוטיבציה שלהם משתנה, איך הקהל מעודד אותם ואיך הם פתאום יותר מהירים וערניים וכן, כובשים שער! מרגע זה כל הדינמיקה של המשחק השתנתה (אל תהיו קטנוניים שזה היה לפני הסוף, כל דקה נחשבת).הקולומביאנים כבר לא נשרכו מאחור אלא היו שותפים שווים למשחק.
בסופו של דבר הם הפסידו בפנדלים (אליהם האנגלים התאמנו החל מחודש מרץ, לאור העבודה שבמונדיאל באופן מסורתי, הם מפסידים בפנדלים) אבל נתנו פייט, מה שלא היה בהתחלה של המשחק.
אז מה אני רוצה ממכם? להגיד שזו הייתה דוגמא לכך שעדיין, גם ב2018 הכל בראש.
רגע אחד של מוטיבציה ודחיפה משנה את התמונה. כל כך חשוב לחשוב ולדבר על מה אפשר ומה יכולים, למצוא לעצמנו את הרגעים והמשאבים שנותנים לנו מוטיבציה ולתפוס אותם כמו שתופסים גל ולדהור לחוף.
זה נכון לעצמאיים, לשכירים, למנהלים, לצוותים ולעולם.
ואסור לשכוח את זה אף פעם.
הלכתי לראות אם אנגליה באמת התגברה על בעיית הפנדלים שלה.
יאללה בי,
חגית
Comments