התארגנות בוקר עם ילדים. בואו ספרו לי עוד על מבחן מתח לעצבים שלי.
פתאום כולם צריכים הכל, כל מה שאמרתי להכין בערב לפני לא הוכן וזה הרגע שבו ילדה בכיתה ג' הופכת לעוגיפלצת בשניה. היא פשוט לא יודעת שאני תפסתי את התפקיד הזה קודם :)
ואולי כאן המפתח. כל מה שאני אמרתי להכין בערב שלפני. או. לא אני צריכה להגיד את זה, זאת צריכה להיות מוטיבציה פנימית, אחרת אין מצב שזה יחזיק לאורך זמן.
כך גם בליווי וייעוץ ללקוחות. לא פעם ישבתי עם לקוח, דיברנו על עניין מסוים והוא אמר שהוא הולך לבצע את XYZ. לא עובר שבוע, רגע, אותה שאלה עולה שוב? אבל לא סיכמנו כבר לפני שבוע?
"אה כן, נכון. עושה מה שאמרתי".
שבוע אחרי?
מה?
אכן. לא עובד העניין.
נכון, זה לא תמיד נובע מזה שהם לא רוצים לעשות. לפעמים זה לא בתיעדוף, לפעמים יש בעיית ניהול זמן. אבל בהכללה אם משהו לא קורה זה בגלל שיש שם מחסום מסוים: או שהם ממש לא רוצים לעשות אותו או שהם פוחדים לעשות אתו. ואז צריך רגע לעצור. ולשאול. הכי ישיר: " אז למה זה לא קורה?" "מה יש שם שמפריע לזה לקרות?" הרבה פעמים התשובה היא שהפעולה הזו לא מתאימה למה שהם מחפשים. אז פותחים שוב, ושואלים שוב. ומוצאים את מה שמתאים. בתחילת הדרך המקצועית שלי פחדתי מזה שאנשים לא עושים מה שהם אומרים. היום אני יודעת שזה רק מוביל אותם לתשובה שמתאימה להם יותר.
נחזור לבת הג' שלי.
איך לגרום לה לעשות? לשאול שאלות שיביאו אותה להבנה כי כדאי לה להכין את הכל לפני. האחריות היא שלה ולא שלי. לתת לה אופציות (שמראש מתאימות גם ללו"ז שלי בבוקר). "את רוצה להכין את הבגדים לפני או אחרי המקלחת בערב?" "את רוצה לשיהיה לך שעון מעורר ותוכלי לקום לבד/להחליט מתי לקום"? וכיו"ב.
עד כאן תובנות של בוקר.
סופ"ש נעים,
עוגיפלצת האם